כחודשיים לאחר המצב החליט לי שיים שלא להפסיק לשלוח ידיעות למשפחתה ואהוביה עד שאומרי מירן, בעלה, ישתחרר. אומרי, שנחטף על ידי חמאס בספטמבר 2022, חוגג 48 שנים, בעוד שלישה המשיכה להעביר לו עדכונים על חייהם, בתקווה שהוא יקרא אותם יום אחד.
### המתנה של לישה: תקווה לא משתמעת
מאז החטיפה, לישה מירן מרגישה שעליה להמשיך במאבק הפנימי שלה. ככל שחולף הזמן, היא לא מפסיקה לשלוח הודעות טקסט, עדכונים משפחתיים ואפילו זיכרונות מהעבר. לישה מדברת על היום שבו תראה את בעלה שוב, וההודעות שהיא שולחת הן לא רק עבורו, אלא גם עבור שאר המשפחה.
בכל שבוע היא מייחסת זמן לשבת ולחשוב על מה לכתוב, ולקוות שאת דבריה אומרי יוכל לקרוא. היא גם משתפת בפוסטים ברשתות החברתיות לקשר עם הקהל וליצור קהילת תמיכה.
### חיים בישראל תחת צל החטיפה
עבור רובנו, החיים בישראל מתנהלים כרגיל, אך עבור לישה, המצב שונה. היא מתמודדת עם חרדות יום-יומיות, מציאות קשה נוספת שנמשכת לערוך את ביטחונה הפנימי. לידיה יש ילד וכמתברר, לא קל להיות אם סולנית במציאות הזו. לישה אומרת שבכל יום שהיא מצפה לשמוע חדשות טובות, יש לה את התחושה שעולם החוץ פשוט לא מפסיק להסתובב.
### קהילת התמיכה של לישה
לישה אומרת שהקהילה היא החשובה ביותר בשלב הזה. היא פונה למיזמים קהילתיים ממרכזי טיפול, הכוונה ומדיניות סוציאלית, כאשר היא ומחאתה לפעמים משתקפים לעיתים באירועים ציבוריים.
הסולידריות מהקהילה הפכה לפלטפורמה של תמיכה. היא זוכה להקשבה כנה ולגידול המודעות לסוגיית החטיפה והשפעותיה על בני המשפחה הממתינים.
### סיכום: המשך המאבק
חייה של לישה אינם חד משמעיים, והיא מוצאת את עצמה בין געגוע התמידיים לבעלה לבין חיי היומיום עם ילדיה. כל יום הוא חידוש, כל בהודעה קטנה יכולה להיות קרן תקווה, וכל זיכרון שחוזר מצטבר ליחידה של אדם שהקשר שלו עם העולם מחוץ לוקח מקום בצערוב רוח.
לישה מבטיחה להמשיך את המאבק עד שהחדשות הטובות יגיעו, ואם לאו – היא תמשיך לכתוב ולמצוא תקווה בהודעות המעטות שהיא יכולה לשלוח.
בעוד הימים חולפים, המסע שלה הוא מסע של הרבה נשים אחרות באותו מצב, הממתינים באמונה ושאנשיהם ישובו הביתה בקרוב.