בזמזם, מחנה פליטים בסודן, התיאורים על המצב הקיים הם קשים ולא מעודדים. תושבים מגדירים את המצב כ'קטסטרופלי באופן קיצוני', כאשר הם נאלצים לחיות תחת מתקפות יומיומיות. זהו מציאות עצובה שמדברת על חוסר ביטחון ועל חיים בפחד מתמיד.
### חיי היומיום במחנה פליטים
תושבי מחנה זמזם מתמודדים עם אתגרים רבים. בזמנים שבהם חיי היום-יום מתנהלים בשגרה, אין דבר שלמוסדות לא ממש יכולים לספק, פניות לסיוע לא תמיד מתממשות. הזרמת מזון, תרופות ושירותים בסיסיים נפגעת, מה שמוביל לתוצאה מסוכנת עבור כל בני המשפחה.
מתקפות מזוינות מתחוללות תדיר באיזור, וישנו מצב מתמשך של חוסר אמון בתהליך השקטת המצב. החוויה היומיומית הופכת לחוויה של דאגה מתמשכת, והאוכלוסייה חשה החמרה גדולה בתחושת חוסר הביטחון.
### קולות התושבים
כשהתקפות מתחדשות, קולות המבקשים עזרה יוצאים החוצה. תושב אחד מביע את תחושת התקווה שנשארה בחייו: "החיים שלנו הפכו לבלתי אפשריים, אך ניסינו להחזיק מעמד. אנחנו פשוט רוצים לחיות בשלום." קשה לדמיין את החיים באמצעות רגשות הסבל, אך ישנם גם קולות של עוצמה ורצון להמשיך.
### טראומה מתמשכת
לאחר שלושה ימים של התקפות רציפות, תושבים מדווחים על שינוי משמעותי במצב רוחם ובבריאותם הנפשית. טראומה זו לא רק פוגעת בגוף, אלא גם בנפש. רבים מהתושבים פונים לעזרה רפואית לא רק מהפגיעות הפיזיות, אלא בעיקר מבעיות נפשיות כתוצאה מהפחד המתמיד מהתקפה.
### המאבק להישאר רלוונטיים
האקדמיה והארגונים הבינלאומיים מסייעים לתושבי המחנה, אבל הקשיים הולכים ותופסים חיים משלהם. יש צורך גובר בהנגשת שירותים רפואיים והגנתיים, על שמירה על צעירים ופיתרון לאתגרים חינוכיים. הרצון להמשיך לפני כבוד והוקרה נוגע בליבם של רבים.
### מבט לעתיד
אף שלא ניתן לחזות מה יקרה בהמשך, תושבי מחנה זמזם ממשיכים לקוות לימים שקטים יותר. קולות המחאה נשמעים ברחבי סודן, תוך חיפוש אחר פתרונות אמתיים למצב הקשה. רק כשל ייבנו את מחדש את האמון, יצליחו התושבים לשוב לחיים רגילים, ולהרגיש את החירות לחיות ללא פחד.
תהליכים אלו דורשים זמן, סבלנות ונחישות. בסופו של דבר, מה שבאמת חשוב הוא שאנשים יוכלו לחיות את חייהם בביטחון, להרגיש מסוימים לגבי עתידם ולגלות המון אופטימיות בסיטואציות קשות.