שנים רבות לאחר שברחתי מדמשק, אני מוצאת את עצמי שוב בעיר שאותה אני מכירה כל כך טוב, אך הפעם בתנאים שונים לחלוטין. כשהייתי עיתונאית צעירה ב-BBC, העיר הזאת לא רק שהיא הייתה הבית שלי, אלא גם המקום שבו חוויתי את האימה של מלחמת אזרחים. עכשיו, כשחזרתי, אני נתקלת בזיכרונות עמוקים ובתחושות עזות.
### הבור תחת הכניסה
בשנת 2013, ברגע שאובדן החירות הפך למובן מאליו ודיכוי כל חופש מוחשי, עזבתי את דמשק לארץ נוכרייה. הפלתי תקוות רבות על חיי עצמם, אך תמיד חינכתי את עצמי לשמור על כמה קשרים גם אם הללו היו מסוכנים. דמעות זולגות מעיניי כשאני נזכרת באותם ימים. אני זוכרת היטב את טעמה המוכר והמר של פחד, כאשר הכוחות של בשאר אל-אסד איימו עלי ואמרו שיבואו לבזוז את חיי ואת כך אל מול עיניי.
### חזרה לעיר המוכרת
כעת, אחרי שנים של עבודה תקשורתית ברחבי העולם, חזרתי לדמשק בתחושה מעורבת: אני מתרגשת לחזור, אך רואה את הצללים של העבר עוטפים את העיר הזו. הדודה שלי חיה בעיר, וסוף סוף הצלחנו להתאחד. היא חזרתי לחוף כלשהו של קשר עם עולמי, שמסייע לי להתמודד עם המציאות המורכבת.
העיר השתנתה. פני השטח הם שונים ממה שאני זוכרת. בעוד שכמה אזורים אחרים נשארו כמו שהיו, אחרים עברו שינויים מוחלטים. הרחובות מלאים בצעירים עם חיוכים בגודל של האדמה, אך ישנם גם הסתייגויות מהעבר שרבים נושאים בליבם.
### עיתונאות בצל פחדים
כשחזרתי לדמשק, ידעתי שאני לא יכולה להימנע מהתפקיד שלי כעיתונאית. אני חייבת לתעד את מה שקורה בעיר הזו, גם אם יש סיכונים. ישנם אנשים שעדיין תומכים בממשלה הנוכחית, אך גם ישנם מקומות בהם שומעים קולות של מרד. השוף על קצה של כל דבר הוא נפיץ, ולעיתים אני מוצאת את עצמי תוהה אם תחושת החופש שלי כאן היא אמיתית או אשלייתית.
אני בוחרת לדבר עם אנשים שהסכימו לשתף אותי בסיפוריהם. נשים וגברים שמחפשים חיים נורמליים בעיר שלא מפסיקה להמציא את עצמה מחדש. אני שואלת שאלות קשות, מדוברת על זיכרונות ועל החזון לעתיד. כמה מתשובותיהם לוכדות את כאבם ואת הפחדים שלהם.
### המאבק להמשיך לחיות
בפגישה אקראית עם צעירים בפארק ציבורי, הם שיתפו אותי בצהרותיהם שבכל מקרה עשו את כל מה שיכלו כדי לחיות חיים נורמליים. חלקם נראים אופטימיים לשינוי שיבוא, אחרים אומרים לי שהם ממדמיינים חיים מחוץ לסוריה – חיים שלא יהיו עוד תחת איום.
הקולות הללו, הקולקטיב של התקווה לצד הפחד, הם תזכורת לכך שלחיים יש סיכוי. אני כותבת ומדוברת על חוויות אלה כעיתונאית, אך גם כאדם שחי את המציאות הזו. אולי יום אחד, השאיפה לעתיד טוב יותר תתממש. התפקיד שלי הוא להניח את הקול שלי לצד הקולות האחרים.
### סיכום
לעיתים, המילים עלולות להלחיץ ולסחוט, אך הן דרכי להפוך את הסבל לתקווה. המסע שלי לדמשק אינו רק סביב חזרה לעיר, אלא גם סביב ההבנה שאני נושאת את משפחתי ואת המדבר של אנשי סוריה איתי.
אני לא יודעת מה יקרה מחר, אבל אני יודעת שאמשיך לחקור את העיר ואת האנשים שבה. כל מילה שלי היא צעד נוסף בדרך להחזרת הדרך האמיתית לדמיין חיים חדשים.